היינו בשיקוקו ובקיושו,
קבוצה קטנטנה, אחד מפה, אחד משם וזה מכאן נוסעת ליפן.
נעליים נוצצות, מתחלפות במנומרות, גבוה עם רגליים ארוכות, גופיות ספורט-טורונטו, בודהה קטנטן, צלם, צחוק מתגלגל עם בן זוג שקט וביישן, אחת פועה והשנייה שנונה, ואחרונה חביבה שומרת על הבודהה שלה.
כולם שונים, אך גם דומים: טובים ושמחים, פשוט משפחתיים.
מדריך כרבולתן עם חיוך קטן ונהג חביב, לוקח מזוודות ומחזיר.
יצאנו לדרך:
גשרים תלויים (הכי הכי), פרגים בשלל צבעים, מערבולות מרשימות.
קובה מאחור ושיקוקו מלפנים, עוד אי וזה לא די – נאושימה אי האומנים.
“פשוט אני לא מבין, זו אומנות או משחק ילדים?”
הדרך מתפתלת בעמק Iya, צר ועמוק.
קשרי אהבה בין בודהה וטורונטו צומחים ופורחים, ואלה שלא פרחה אהבתם, מתנחמים בשכשוך במי אונסן חמימים.
כך, שמחים ומרוצים, שטים אל האי הרביעי במפת הדרכים.
קיושו פתחה לפנינו הרים, עמקים, מטעי תה ושדות אורז ירוקים.
נהרות עם מים תכולים ומפלים זורמים.
והשיא שבשיאים – סחרור “מפרפר” מעל לוע הר הסו עם שובלי עשן מתמרים.
חופים מהממים, שורות שורות של אבן חול מעוצבים – תביעות של הטבע לתופעות של מיליוני שנים.
שלום ובוקר טוב ל”וזוב” של קאוגושימה, שסרב משום מה להתרברב בפנינו.
דומם עמד, שלח מבט ורק עננת תעתעה את עינינו.
על כל אלה מנצח הכרבולתן, שנענה ללא היסוס לכל שגעון שלנו, גדול כקטן.
לטוס בהליקופטר? למה לא? לנסוע לעץ הגדול ביותר? וכי מדוע לא?
ולמה, אם כבר, לא להקיף את האי כדי להקשיב לאגדה כיצד הארנבת זכתה בפרווה?
על כל אלה, וגם על החיוך, הסבלנות ויכולת ההקשבה – חיבוק ענק ותודה.
אלכס הנהג, “הילד החמוד הזה”, שלחץ על הדוושה, השיר מבט ונסע בבטחה.
חיבוק והמון המון תודה.
